וויסקי

אירי, סקוטי, אמריקאי וקנדי נכנסים לפאב

וויסקי

 

זה אולי נשמע כמו פתיח של עוד בדיחה שחוקה, אבל בהחלט יתכן שהארבעה נפגשו למטרות עסקיות. כל אחד מהם מנסה להרשים את האחר, הרבה כסף מונח על הכף. הלוקיישן שנבחר הוא פאב אותנטי עם קירות מחופי עץ. האירי והסקוטי כבר מרגישים בבית. הסיגרים המשובחים נשלפים, ואפילו האמריקאי שהפסיק לעשן מתכבד באחד. הקנדי מסמן למלצר להגיע. המלצר כל כך מנוסה שכבר ממבט ראשון יודע שאלו אנשי הוויסקי. כבר מהחלפת מילים ספורות ביניהם, הוא מזהה את המבטאים השונים.

"מה תרצו להזמין?" הוא שואל בכל זאת בנימוס.
"וויסקי כמובן" עונים ארבעתם בחיוך. והקנדי מוסיף: אם תצליח להתאים לכל אחד מאתנו את הוויסקי המתאים למבטא שלו, תקבל טיפ שמן.
"בשמחה" עונה המלצר. הוא כל כך מנוסה שעבורו האתגר פשוט כצלוחית בוטנים.

כעבור זמן קצר, המלצר חוזר עם מגש מוכסף ועליו 4 כוסות מלאות בוויסקי. הכוס הראשונה מוגשת לאירי, כמחווה לנזירים המיסיונרים מהמאות ה- 5 וה- 6 , שהביאו את תורת ייצור הוויסקי לאירלנד.

בשנת 1608 החלו האירים להעניק רישיונות לזיקוק וויסקי (לשם גבית מיסים). סר תומס פיליפ מונה למלאכת גביית המיסים  מה שלא הפריע לו להקים מזקקה בשם "בושמילס" , שהייתה  פטורה ממיסים, כמובן.

בשנת 1799 החלו לתת רישיונות למזקקות ע"פ כמויות הייצור שלהם מה שגרם למזקקות קטנות לרדת למחתרת.
למרות שהאירים היו הראשונים, הוויסקי שלהם נחשב "ויסקי למתחילים" בעל טעם עדין.

הכוס השנייה מוגשת לשכן הסקוטי: את אומנות הזיקוק לסקוטלנד הביאו נזירים מאירלנד במאה ה- 12. ככל שייצור הוויסקי התפתח השלטונות הטילו מיסים גבוהים יותר על ייצורו. נטל המיסים גרם לירידה באיכותו של הוויסקי ולגידול במזקקות "פיראטיות". הוויסקי הסקוטי מתאפיין בשני סוגים:  ויסקי מאלט- וויסקי מתוחכם בעל טען מעושן וכבד.

וויסקי בלנדד – ערבוב של וויסקי המיוצר בזיקוק דודי רציף. מכיוון שטעמו של וויסקי המאלט הינו חזק וחריף, החלו "לעדן" את טעמו ע"י הוספה של וויסקי הנעשה בזיקוק רציף. המערבב (מאסטר  בלנדד) צריך לתמרן בין 20-50 סוגים שונים של וויסקי  בכדי לדעת את אופיו של כל וכיצד ישתלב בקומבינציה הסופית.
סוגים מסוימים יהיו אחראים לארומה, בעוד אחרים יתנו את הטעם והצבע.

הכוס השלישית מוגשת לאמריקאי: הוויסקי הגיע ליבשת אמריקה על ידי מהגרים איריים וקנדיים שהתיישבו במסצ'וסטס ובמערב פנסילביה. בשנת 1720 החלו ניסיונות לייצור וויסקי משיפון ותירס ולא משעורה, בסוף התהליך שהוכתר בהצלחה נוצר משקה זול ופופולרי.

בשנת 1791 הטיל  המושל הפדרלי מס על המזקקות, דבר שגרם למרד ולשליחת חיילים ל"דיכוי" המרד. האיכרים נאלצו לעבור לדרום- מערבית לנהר אוהיו, לאזור קנטקי, אינדיאנה וטנסי. היבול שגדל על משטחי אבן גיר הפך לאיכותי מכיוון שאבן הגיר סיננה את המים  והפכה אותם לזכים.

לוויסקי האמריקאי טעם מעושן מתקתק עם רמיזות של קרמל, בשל מרכיב המייפל השותף לייצורו. הידועים ביותר:

וויסקי בורבון, עשוי מתירס, אחוז האלכוהול לאחר זיקוק לא עולה על 80%. מיושן לפחות שנתיים בחביות עץ אלון שרופות. וויסקי שיפון:
עשוי משיפון , אחוז האלכוהול לאחר זיקוק לא עולה על 80%  ומתיישן בחביות עץ חדשות.
וויסקי טנסי, עובר סינון בפחם פעיל, מעץ אדר לתקופה של שבועיים , גורם המקנה  לוויסקי רכות ומפחית מעט מצבעו.

הכוס האחרונה והרביעית הוגשה לקנדי שהציב את האתגר: יצרני הוויסקי היו מתיישבים שהתמקמו באדמות קנדה, לאחר המהפכה האמריקאית. הייצור והאיכות של הויסקי היו ברמות גבוהות מאוד, גורם שהעלה את רמת המודעות לוויסקי הקנדי. בשנת 1891 חויבו יצרני הוויסקי לרשום את ארץ הייצור , גורם שהעלה את רמת הפופולריות של הוויסקי.
הוויסקי  הקנדי מאופיין בטעם מתוק. והמלצר יודע שלולא ההתערבות, רוב הסיכויים שהקנדי היה מעדיף וויסקי אחר. הארבעה מרימים את הכוסות באוויר, מנידים קלות בראשם  אל עבר המלצר.

העסקה נסגרת.
המלצר חוזר לשולחן הריק. במאפרת הקריסטל בדלי סיגרים. לידה נרתיק מעור המכיל טיפ שמן ופתק קטן עם כיתוב "cheers" !!

גלו את עולם השתייה מחדש עם סדנאות אלכוהול של זיו מנור

שתף ברשתות החברתיות :